האם בגידה של אחד מבני הזוג הוא שיקול רלוונטי המשליך על זכויותיו בבית שבו התגוררו בני הזוג?

שאלות ותשובות בנוגע לפסק הדין בדנג"ץ 18/8537 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול מיום 24.6.21

מהי הסוגיה שעמדה במוקד פסק הדין ומדוע זכה לכינוי "פסק דין הבוגדת"?

השאלה המרכזית עליה נסוב פסק הדין היא האם חוסר נאמנות מינית של אחד מבני הזוג הוא שיקול רלוונטי המשליך על זכויותיו בבית שבו התגוררו בני הזוג, מקום שמדובר בבית מגורים שנבנה לאחר נישואי בני הזוג על מגרש שקיבל הבעל בירושה חודשים אחדים טרם נישואיהם? פסק הדין עוסק בבני זוג שהיו נשואים במשך למעלה משלושים שנה, ואשר במשך למעלה מעשרים שנה התגוררו עם ילדיהם המשותפים בבית מגורים שנבנה בעסקת קומבינציה על המגרש שירש הבעל, ואשר נרשם על שמו של הבעל בלבד. הבעל טען כי מספר חודשים טרם הגשת תביעת הגירושין בגדה בו אשתו עם אחר. דעת הרוב קבעה כי לפי הדין האזרחי החל על הסוגיה, האישה קנתה במהלך הנישואין זכויות במחצית הבית ואין בכוחה של הבגידה המיוחסת לה לשלול את הזכויות שלה.

אילו הליכים התקיימו בתיק?

הבעל הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי, אליה כרך את ענייני הרכוש. דייני בית הדין הרבני האזורי שדנו בתיק הגירושין בחנו את הראיות שהציגו הצדדים, וקבעו פה אחד כי במשך שנות הנישואין קנתה האישה זכויות בבית המגורים, ובהתאם לכך יש לחלוק את הזכויות בבית בין שני בני הזוג. ערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול התקבל, ונקבע בדעת רוב כי לאישה אין זכויות בבית המגורים. עתירה שהגישה האישה לבג"ץ נדחתה בדעת רוב (השופטים מינץ ושטיין נגד דעתו החולקת של השופט עמית).

השופט עמית סבר כי מדובר באחד מאותם מקרים שבהם מוצדק להתערב בהחלטת בית הדין הרבני הגדול, שכן, לגישתו בית הדין הרבני הגדול נתן משקל מכריע לבגידתה הנטענת של האישה ולמעשה "העניש אותה" על-ידי נטילת זכויותיה ברכוש המשותף. השופט מינץ ציין כי אין חולק על תוקפה של ההלכה שלפיה אין בכוחה של בגידה של אחד מבני הזוג לשלול זכויות בנכס שהתגבשו לפני הבגידה. ואולם, לגישתו בית הדין הרבני הגדול לא שלל מן האישה את זכויותיה בבית המגורים בשל הבגידה הנטענת, אלא קבע כי לא הוצגו די ראיות לגיבוש הזכות. השופט שטיין סבר כי בית הדין הרבני הגדול לא חרג מסמכותו או טעה טעות שבדין שהינה גלויה ומוכחת על פני הפסק, ועל כן אין מקום להתערבות בג"ץ. על פסק דינו של בג"ץ הגישה האישה בקשה לדיון נוסף. ביום 19.6.18 קיבלה נשיאת בית המשפט העליון את הבקשה והורתה על קיום דיון בפני הרכב מורחב של תשעה שופטים.

מדוע בית המשפט התערב בפסק דינו של בית הדין הרבני?

האם בגידה משליכה על זכויות בבית המגורים?

בית המשפט קבע בדעת רוב שבית הדין הרבני הגדול (בניגוד לבית הדין הרבני האזורי) לא החיל נכון את הדין האזרחי על חלוקת הרכוש ונתן משקל שאין לתת לרכיב של "בגידה". משכך, ולנוכח ריבוי הדעות בערכאות השונות נדרש בית המשפט להעמיד הלכה על מכונה.

האם פסק הדין סותר את ההלכה היהודית?

לא. למעשה, בית המשפט העליון אימץ את פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי, שניתן פה אחד על-ידי שלושה דיינים, ולפיו "בית הדין אינו מוצא עילה או אפשרות שלא לחלוק את בית המגורים בין שני הצדדים…". השופטים מינץ ו-הנדל הוסיפו והבהירו כי גם על פי הדין העברי אין לשלול מאישה שבגדה בבן זוגה את זכויותיה הרכושיות.

מהן השלכות הרוחב של פסק הדין?

פסק הדין שב ומבהיר את ההלכה לפיה כאשר במהלך חיי הנישואין מתגבש שיתוף בנכס ספציפי בין בני זוג, לא ניתן לשלול בדיעבד את הזכות המוקנית בשל אירועים שהתרחשו לאחר התגבשות הזכות, ובכלל זה בגידה של בן זוג אחד במשנהו.

תקציר פסק הדין

בית המשפט העליון קבע ביום 24.6.2021 בהרכב של 9 שופטים בדעת רוב, כי האישה  זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים שבו התגוררה עם בן זוגה במשך כ-20 שנה עד למועד הגירושין, כפי שקבע בית הדין הרבני האזורי. זאת, בניגוד לקביעתו של בית הדין הרבני הגדול, לפיה האישה לא זכאית לזכויות אלו, בין היתר, בשל בגידתה הנטענת בבן זוגה חודשים ספורים טרם הגירושין.

בית המשפט העליון הבהיר  כי על בתי הדין הרבניים לפסוק בעניינים רכושיים על פי הדין האזרחי, שכן הרכוש של בני הזוג אינו חלק מענייני הנישואין והגירושין שעליהם חל הדין הדתי.

באותו המקרה היה מדובר בקשר זוגי שחל עליו חוק יחסי ממון, הקובע כי במועד סיום הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין או שאותם קיבל מי מהם במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.

בית המשפט קבע כי לא ניתן לשלול את הזכויות של האישה בנכס בשל אי-נאמנות מינית ואף אשם בלעדי בפירוק הנישואין אינם מהווים נסיבות שיש בכוחן לשלול מאחד מבני הזוג זכויות שהתגבשו ברכוש הזוגי.

שופטי הרוב סברו כי יש לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, אשר נסמך בהחלטתו על טענת הבעל כי מספר חודשים טרם סיום נישואיהם בגדה בו אשתו עם אחר. הם הדגישו, בין היתר, את החשיבות בהימנעות משקילת שיקולי אשם בעת חלוקת הרכוש, ואת הבעייתיות שבשלילת שיתוף שהתגבש בשל אירוע – דוגמת אי-נאמנות מינית – שהתרחש לאחר התגבשות השיתוף.

דילוג לתוכן