כיצד מבצעים חלוקת רכוש כשיש פערי השתכרות מוניטין ונכסי קריירה בגירושין?
בהלכה הפסוקה ובחקיקה הוכרה האפשרות לחלק בין בני הזוג במסגרת חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים בעת הליכי גירושין לא רק את הרכוש המוחשי כגון – דירה, עסק ופנסיה אלא גם את הרכוש הלא מוחשי כגון, נכסי הקריירה, מוניטין וכושר השתכרות. הצורך בחלוקת “נכסי קריירה” מתעורר כאשר שני בני הזוג משקיעים, במהלך החיים המשותפים, זמן וכסף לצורך הגברת כושר ההשתכרות של אחד מהם. וקיים פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם. הפער נובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית. בדר”כ לצורך טיפול במשק הבית המשותף, ובכך אפשר לבן-הזוג האחר להגביר את כושר השתכרותו.
חלוקת רכוש בעת הליכי גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג, מתבצעת על פי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל”ג-1973, על פי הוראות החוק כל אחד מבני הזוג זכאי לקבל כמחצית מהרכוש המשותף שנצבר במהלך החיים המשותפים. החוק קובע שנכסים שהיו למי מהצדדים לפני תחילת החיים המשותפים, או נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין לא יחולקו בין בני הזוג. ונקבע בחוק כי ניתן באמצעות הסכם ממון לקבוע תנאים שונים לגבי חלוקת הרכוש. התכלית המרכזית של חוק יחסי ממון, היא לערוך איזון הוגן בין בני זוג בעת פירוק הקשר, על כן נקבע בפסיקה, כי מימוש מטרת המחוקק תהיה ביצירת איזון בין בני זוג בעת הפירוד, על מנת לצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי ממון ביניהם, עוד נקבע כי הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון מבוסס על עקרונות האוטונומיה והשוויון. אוטונומיה של כל בן זוג להתפתח כלכלית ולצבור רכוש ולהחליט אם לשתפו אם לאו. לכן ביציאה מקשר הנישואין, המטרה אינה לבצע חלוקה שווה אלא חלוקה שתקנה לכל אחד מבני הזוג שוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד לשם בניית עתידו. לכן חלוקת הרכוש ללא התייחסות לכושר ההשתכרות, עלולה לפגוע בשוויון ההזדמנויות.
נכסי קריירה יחושבו עפ”י ההפרש בכושר ההשתכרות העתידי של בני הזוג, שנוצר בתקופת השיתוף. זאת על פני תקופת ההשתכרות הנותרת מיום הפירוד ועד לגיל הפרישה כשהוא מהוון.
שוויון כיצד ואיזון במה? בנכסיהם של הצדדים. אך מהם נכסיהם? לצורך כך נפנה למילות החוק:
הוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג היא ההוראה הקובעת ומגדירה מהם נכסי בני זוג. המושג הפרשי השתכרות או נכסי קריירה אינו כלול ברשימת הנכסים שבסעיף 5. הסעיף קובע כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג (למעט מתנה, ירושה, פיצוי בגין נזקי גוף או נכסים שהסכימו בכתב לא לאזן). ואילו סעיף קטן (ג) שבסעיף 5 מגדיר הביטוי “כלל נכסי בני הזוג” – “לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות”.
כלומר אין מחלוקת על כך שהפרשי השתכרות ונכסי קריירה לא הוגדרו כנכס בהגדרת נכסי בני הזוג בסעיף 5 לחוק. שני סעיפים אחרים שמכוחם ניתן לכאורה לכלול או להתחשב או לדון באיזון נכסי קריירה הם סעיפים 6(ד) ו-8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג ;
סעיף 6(ג) קובע כי מקום שהצדדים לא הגיעו להסכמה באשר לאופן האיזון, יחליט בית המשפט לפי הנסיבות. ואילו סעיף 6(ד) מוסיף להקשר זה כללים מנחים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי של בית המשפט באומרו כי בעשותו כן יתחשב בית המשפט בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת הילדים ובאופן שימנע ככל האפשר גרימת אבדן מקור פרנסה סבירה לאחד מבני הזוג או הפסקת קיומו או פגיעה בהמשך תפקודו התקין של תאגיד או מקום עבודה אחר… עינינו הרואות כי גם סעיף זה לא מזכיר במפורש המונח “נכסי קריירה” או “הפרשי השתכרות”.
מכאן מגיעים אנו לסעיף 8 לחוק הקובע כי מקום שראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת הוא רשאי לבקשת אחד מבני הזוג לקבוע נכסים נוספים ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג (סעיף 8(1)) ו/או לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או חלקם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב בין השאר בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.
הגישות הרווחות ביחס לחלוקת נכסי הקריירה בעת הליכי גירושין:
ישנם מספר גישות רווחות ביחס לחלוקת נכסי קריירה, מוניטין ופערי השתכרות.
גישה ראשונה
גישה אחת, המכונה כלל החלוקה הקנייני, קובעת, כי יש לראות את פוטנציאל ההשתכרות כנכס לכל דבר ועניין ויש לערוך איזון בכל מקרה שבו ישנם פערים “בנכסים עתידיים” של בני הזוג, לפי גישה זו, יש לערוך איזון ללא קשר לשאלה אם מי מהצדדים ויתר או הקריב את יכולת הגדלת ויצירת פוטנציאל ההשתכרות שלו לטובת בן הזוג האחר במהלך הנישואין. מעטים הם התומכים בפסיקה ובספרות בגישה הקניינית.
גישה שנייה
הגישה השנייה, המכונה “המודל האקוויטבלי”, אינה רואה בנכסים העתידיים ככאלה שיאוזנו בכל מקרה ומקרה אלא רואה בבית המשפט כבעל ארגז כלים ושיקול דעת נרחב לשקול בכל מקרה ומקרה האם יש לערוך איזון כאמור הנוצר בשל הפרש ההשתכרות שבין הצדדים.
כיום המגמה המקובלת בערכאות השיפוטיות לאור לשון החוק, כי לא מדובר בהפעלת סמכות שכיחה שתינקט כדבר שבשגרה, אלא יש צורך לא רק בפער משמעותי בין כושר ההשתכרות של בן זוג אחד למשנהו, אלא שיש גם צורך בויתור או הקרבה של בן זוג אחד לטובת הקריירה וההתפתחות של בן הזוג האחר. תנאי זה הוא תנאי הכרחי ואם אינו מתקיים, הרי שככלל אין לשקול אפשרות הפעלת הסמכות המיוחדת של בית המשפט להתחשב בפערים האמורים ככל שקיימים בין בני הזוג.
גישה שלישית
קיימת גישה שלישית המכונה גישת צמצום פער ההכנסות. גישה שבמסגרתה נהוג לפצות על הפסדי קריירה של צד זה או אחר באמצעות תשלום לפרק זמן קצר שלאחר הגירושין, כחלק מהניסיון לאפשר מענה לירידה ברמת החיים בתקופה הסמוכה לאחר הגירושין. גישה זו מתאימה למקרים בהם פער השכר בין בני הזוג בעת הגירושים נובע בעיקר מהפסדי הקריירה של בן הזוג הביתי, כמו גם במקרים בהם מתעורר קושי רב להבחין בין התוספת לכושר ההשתכרות עקב הכישרון המקורי לבין התוספת שנוצרה במהלך הנישואים עקב המאמץ המשותף.
לסיכום, כיום על פי המקובל בפסיקה נקבע, כי הפרשי השתכרות או נכסי קריירה אינם “נכס” מהנכסים המפורטים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון. למרות זאת ניתן להתחשב בהפרשי ההשתכרות באמצעות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, לשם כך יש צורך שהצד המבקש זאת יוכיח קיומן של נסיבות חריגות.
לייעוץ משפטי מיידי או לקבלת חוות דעת נוספת צרו קשר עם עורך דין גולדמן תבור עו”ד מומלץ לגירושין ודיני משפחה בתל אביב ובחיפה.
